פסק-דין בתיק ע"א 958-04-11

השופט הבכיר זיאד הווארי - אב"ד:

בפנינו ערעור על החלטת ביניים מיום 09/05/09 ועל פסק הדין מיום 06/02/11 שניתנו בבית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ערפאת טאהא) בתיק אז' 1577/06.

1.         רקע עובדתי בתמצית:

א.         המשיבה הינה הבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 15633 חלקה 2 (בבעלות קק"ל) וגוש 16579 חלקה 74 (בבעלות רשות הפתוח), שתי החלקות נמצאות במושב אמירים (להלן: "המקרקעין").

ב.         מושב אמירים הינו אגודה שיתופית חקלאית הרשומה אצל רשם האגודות השיתופיות (להלן: "האגודה").

ג.          מעת לעת נחתמו בין המשיבה, הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות") והאגודה, חוזי שכירות (להלן: "הסכם משולש ו/או הסכם משבצת"), אשר לפיהם המשיבה השכירה לסוכנות שטח של קרקע, והסוכנות הקנתה לאגודה זכות של בר רשות בקרקע זו. לאגודה הרשות לחלק את השטח החקלאי בין חבריה ללא קבלת אישור המשיבה או הסוכנות.

ד.         המשיבה הגישה ביום 06/02/06 לבית משפט קמא תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, בה טענה כי המערער הסיג את גבולה, בכך שפלש לתחום המקרקעין והקים סככות ומחסנים, כל זאת ללא קבלת אישורה ו/או הסכמתה של המשיבה. המשיבה צרפה לתביעתה מפת מדידה המלמדת על הסגת הגבול. לטענתה, המדובר בהסגת גבול כמשמעות המונח בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. המשיבה טענה עוד, כי המערער מחזיק במקרקעין שלא כדין, ולחילופין ככל שהעובדות יוצרות רשיון, הרי הרשיון בוטל או מבוטל לאלתר. המשיבה הוסיפה וטענה, כי בשל המעשים ו/או המחדלים שפורטו בתביעה, היא זכאית לסלק את ידו של המערער מהמקרקעין, לרבות הריסה ו/או פירוק כל מה שהוצב במקרקעין והשבת המצב לקדמותו.

ה.         המערער סבר תחילה, כי התובענה הינה תובענה רגילה, לכן הגיש כתב הגנה, אולם לאחר מכן ובהסכמת המשיבה, הגיש בקשת רשות להתגונן במקום כתב ההגנה, התצהיר שצורף לבקשה הפך לאחר מכן לכתב הגנה (ראה הודעה מוסכמת לבית משפט קמא מיום 20/12/06 והחלטת בית משפט קמא מיום 24/12/06 במסגרת בש"א 5511/06).

ו.          בתצהיר טען המערער, כי הוא קיבל את החזקה בגוש 15679 חלקה 74 ובגוש 15670 חלקה 49, ולא כפי שנטען בתביעה (להלן: "השטח"). לטענתו, הוא מחזיק כדין בשטח הנ"ל וקיבלו כדין מהאגודה. עוד טען, כי בהתאם להחלטת המשיבה מחודש פברואר 1998, רשאית האגודה להחליט על הוספת שטחים לנחלות הקיימות של מי מהתושבים, וזאת מתוך השטח המוחכר לאגודה במשבצת. בנוסף טען, כי על פי מסמכים שהומצאו לו עוד בשנת 1978, החליטו המשיבה והסוכנות להקצות לאגודה, בנוסף לשטח הקיים, שטח נוסף של 25 דונם לחממות, כפי שצויין בהחלטה מיום 05/10/78 ובמפה אשר הוצאה ע"י המשיבה. המערער הפנה להחלטת האסיפה הכללית של האגודה מיום 12/02/78 בה הוחלט, בין היתר, להקצות למערער מתוך אותו שטח נוסף, דונם וחצי לצרכי הקמת מחסן לחומרי בניין. ביום 26/12/96 נחתם בין המשיבה והאגודה חוזה משבצת נוסף לתקופה של 3 שנים החל מיום 01/10/96 ועד ליום 01/10/99 בנוגע לשטח של 2,821 דונם, כאשר לשיטתו שטח זה כלל את ה- 25 דונם הנ"ל. המערער הוסיף וטען, כי במהלך השנים הסכימה האגודה כי יורחב השטח שהוקצה למערער בשנת 1983 בשטח נוסף של 3 דונם. המערער פנה ביום 12/05/99 למשיבה בבקשה לשנות את ייעוד השטח לתיירות ונופש, אולם נענה כי לאחר בדיקה התברר כי השטח שאושר בזמנו לאגודה לא נכלל במפות בטעות. בהמשך פירט המערער השתלשלות העניינים, אשר בסופם הוגשה התביעה הנדונה, לרבות הודעת המשיבה מיום 24/11/03, לפיה השטח לא נכלל במשבצת של האגודה, מאחר והשטח לא מומש למטרה שלשמה אושרה ההקצאה בשנת 1978.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא בתמצית:

לאחר שנתח את מכלול הראיות שהונחו בפניו, קבע בית המשפט קמא לעניין הסכם המשבצת משנת 1996 שצורף לתצהיר המערער, כי אומנם תוקפו הוגבל למשך שלוש שנים, אולם עם זאת אין חולק כי אותו הסדר שנקבע בהסכם זה, חל משנות השבעים, והצדדים פועלים על פיו עד היום. הוסיף וקבע, כי מאחר והמערער הוא בר רשות של האגודה שהיא ברת רשות של הסוכנות, המשיבה אינה רשאית לבטל את הרשות אם יתברר כי הסכם המשבצת חל על המקרקעין, וכי לאגודה הזכות להמשיך ולהחזיק בהם. נוכח האמור, הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי אם יוכח שהשטח, אשר המערער מחזיק בו עד היום כלול במשבצת שנמסרה לאגודה בהתאם להסכם המשבצת, הרי שהמסקנה המתבקשת היא, שהמערער מחזיק בשטח כדין, והוא זכאי להמשיך ולהחזיק בשטח עד לביטול הרשות שניתנה לו על ידי האגודה או ביטול הסכם המשבצת שמכוחו נמסר השטח לאגודה.

באשר לגבולות המשבצת שנמסרה לאגודה בהתאם להסכם המשולש המקורי, קבע בית המשפט קמא כי אין חולק שהשטח המוחזק על ידי המערער ואשר לגביו הוגשה התביעה, לא נכלל בגבולות המשבצת המקורית. בהמשך נדרש בית המשפט קמא לנתח ולבחון לעומק ובהרחבה את גרסת המערער כפי שהועלתה בתצהירו. בסופו של יום החליט לדחותה, הן מהטעם כי על פי גרסתו של המערער עצמו הוא מחזיק לפחות ב- 4.5 דונם אשר לא הוקצו לו, והן מהטעם כי המשיבה הוכיחה כי אותם 25 דונם נגרעו מהמשבצת של האגודה, לאחר שהשימוש שנעשה בהם לא תאם את ייעודם שהינו הקמת חממות חקלאיות.

לעניין גריעת השטח של 25 דונם מהמשבצת, קבע בית המשפט קמא כי התברר שאותם 25 דונם שצורפו למשבצת לצורך הקמת חממות נגרעו בשלב מאוחר יותר מהמשבצת לאחר שלא נעשה בהם שימוש למטרה שבגללה הם הוקצו. בית המשפט קמא הפנה בהקשר זה להחלטת וועדת הקרקעות של המנהל, עליה התבסס המערער, שם נקבע במפורש כי המנהל מאשר הקצאת 25 דונם נוספים לחממות אולם האגודה בפועל הקצתה את השטח לחבריה למטרות אחרות. כך למשל הוקצה חלק מהשטח לדרור לוין לצורך הקמת חוות סוסים, חלק אחר הוקצה לזיו און יהודה לצורך הקמת מסגריה, וחלק נוסף הוקצה למערער לצורך הקמת מחסן לחומרי בניה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי כל שימוש חקלאי אחר שאינו הקמת חממות, אינו תואם את המטרה שלשמה צורף השטח. בהינתן האמור, הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי מאחר שנעשה שימוש בשטח שאינו תואם את הייעוד כפי שנקבע בהחלטת וועדת הקרקעות, נגרע שטח זה בתחילת שנות השמונים מהמשבצת של האגודה, ומאז ועד למועד פסק הדין, שטח זה לא נכלל במסגרת הקרקעות שהוקצו לאגודה.

באשר לטענת המערער, כי המשיבה לא הוכיחה כי השטח של 25 דונם נגרע ממשבצת האגודה, כאשר לטענת המערער לא צורפה ההחלטה שעל פיה נגרעו 25 דונם מהמשבצת, ולא זומן אף פקיד מטעם המשיבה שיכול לעיד על כך מידיעתו האישית. בית המשפט קמא קיבל טענה זו של המערער, עם זאת סקר את ההתכתבות שצירף המערער לתצהירו, וממנה למד באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי השטח של 25 דונם לא נכלל במשבצת המושב, והוא אינו חלק מאותם שטחים שהסכם המשבצת חל עליהם.

בהמשך דן בית המשפט קמא בטענות המערער, כי יש לדחות התביעה בשל התיישנות ושיהוי. בית המשפט קמא דחה את שתי הטענות בקובעו כי מאחר והמערער התחיל להחזיק בקרקע לאחר שחוק המקרקעין נכנס לתוקף, הרי אינו יכול לטעון התיישנות, וכי על פי הוראות סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), אין תחולה להוראות סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות  התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). בנוסף, המערער הודה כי היה במעמד של בר רשות ומעולם לא טען כי החזיק בקרקע מכוח זכות הבעלות שלו. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן לקבל את טענת ההתיישנות גם אם הייתה תחולה להוראות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. לעניין השיהוי, קבע כי מעמדו של המערער היה לכל היותר של בר רשות בחלק מהמקרקעין, מעמד זה בוטל עם גריעת השטח מהמשבצת, למערער או לאגודה לא הובטח כי הם יהיו ברי רשות לצמיתות. זאת ועוד, המערער לא הוכיח את טענותיו לעניין השקעות רבות במקרקעין, לא צירף מסמכים המעידים על גובה ההשקעה, לא הציג חוות דעת לעניין זה, ולעניין השבחת המקרקעין. נוכח האמור, דחה גם את טענת  השיהוי.

סוף דבר, בית המשפט קמא קיבל את התביעה של המשיבה, והורה על סילוק ידו של המערער מהמקרקעין. כמו כן הורה על סילוק והריסת כל אשר הוצב על המקרקעין ופינוי ההריסות מהחלקות. בנוסף חייב את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

המערער אינו משלים עם תוצאות פסק דינו של בית המשפט קמא, ומכאן הערעור שלפנינו.

3.         דיון והכרעה:

א.         ראשית אציין, כי בהודעת הערעור בחר המערער להשיג על החלק הארי מקביעותיו של בית משפט קמא, ולמעשה מבקש לקיים דיון מחדש בפני ערכאת הערעור. לכך אין בידי להסכים, במיוחד לאור העובדה כי: